פסק הדין של בג"ץ שקבע השבוע כי אריה דרעי לא יוכל לכהן כשר הביא את המתח בין הרשויות בישראל לנקודת שיא. חיכוכים בין שופטי העליון לפוליטיקאים הם אינם דבר חדש, ועל רקע הרפורמות שמוביל שר המשפטים סביר להניח שבתקופה הקרובה הם ילכו ויתגברו, ובכל זאת לא בכל יום מוציא שר בישראל הודעה לעיתונות כמו זאת שפרסם אתמול שר המורשת, עמיחי אליהו. "אני קורא לחבריי בממשלה לא להיענות להחלטת בג"ץ (בעניין פסילת דרעי)", כתב השר, וגם אם בסופו של דבר דרעי אכן יעזוב את תפקידו, ברור שזה לא יהיה סוף פסוק במאבק הזה. התחושה היא שתרחיש כזה של התנגשות חזיתית בין בג"ץ לבין הממשלה והכנסת הוא כבר אינו דמיוני. מה יקרה במקרה כזה? איך עשוי להיראות המאבק, והאם יש לכך תקדימים מהעבר?
כשיו"ר הכנסת לא ציית
דרמה כמו זאת שמתרחשת עכשיו אולי עדיין לא הייתה, אך רק לפני פחות משלוש שנים ניצת עימות חזיתי ביון יו"ר הכנסת לבין בג"ץ. במרץ 2020, לאחר שלושה סבבי בחירות, הוטל המנדט להרכבת הממשלה על בני גנץ, והגוש שתמך בו פנה ליו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, בבקשה להעלות להצבעה בחירת יו"ר קבוע לכנסת ה־23. אדלשטיין סירב לעשות זאת בטענה כי מדובר במהלך שיסכל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות, ולאחר שהוגשה נגדו עתירה לבג"ץ, בית המשפט הורה לו לכנס את הכנסת בהקדם האפשרי ולא יאוחר מה־25 במרץ. אדלשטיין לא עשה זאת. הוא התפטר מתפקידו והיות שההתפטרות נכנסת לתוקף רק לאחר 48 שעות ממועד ההודעה, לא ניתן היה למלא את החלטת בג"ץ.
במקרה הזה, בג"ץ התערב בצורה חריגה ביותר ונתן צו שלפיו ותיק חברי הכנסת (אז זה היה עמיר פרץ) ימונה באופן מיידי ליו"ר במקום אדלשטיין. "במקום שבו מדובר בפגיעה חסרת תקדים בשלטון החוק, נדרשים סעדים חסרי תקדים", קבעה אז הנשיאה אסתר חיות. אגב, מאותו מקרה זכורה גם אמירתו של שר המשפטים כיום, יריב לוין, לפיה "אם נשיאת העליון מבקשת לנהל את הכנסת, שתבוא לבניין הכנסת עם משמר בתי המשפט ותפתח את ישיבת המליאה".
המקרה של אדלשטיין הוא כבר מהתקופה שבה הסכר החל להיפרץ. אבל כפי שהזכירה פרופ' רבקה ווייל במאמר שפרסמה לאחרונה, שנים רבות לפניו היה יו"ר כנסת אחר, שלמה הלל מהמערך, שהפר גם הוא פסיקה של בג"ץ. ב־1985 סירב הלל להניח על שולחן הכנסת הצעות חוק פרטיות של ח"כ מאיר כהנא, בטענה כי מדובר בהצעות חוק גזעניות. כהנא עתר לבג"ץ, וזה קבע כי חובה לאפשר לו להניח את ההצעות. הלל בחר שלא לקיים את פסק הדין וכהנא עתר שוב בדרישה לכפות על יו"ר הכנסת לציית לפסק הדין. בג"ץ דחה אז את העתירה בטענה כי הצו שניתן היה הצהרתי ולא כלל צעדים מעשיים (ובינתיים גם הכנסת מיהרה לתקן את החוק, גם באופן רטרואקטיבי, כך שניתן יהיה למנוע הנחת הצעות חוק שהן "גזעניות במהותן").
גרירת רגליים אסטרטגית
לא כל המקרים שבהם הרשויות לא מקיימות החלטות שיפוטיות מתרחשים באור הזרקורים. במאמר של ד"ר אורי אהרונסון, מרצה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, הוא מנה שורה של אירועים כאלה, שחלקם הם בגדר התעלמות בוטה מהחלטה, וחלק אחר מאגד דרכים שונות למסמס אותה. כדוגמה ל"אי ציות מובהק" הוא מביא למשל עתירה מ־2006 נגד צה"ל שעסקה במחסום שהוקם בדרום הר חברון. בג"ץ קבע כי על צה"ל לפרק את המחסום בתוך שישה חודשים, אך בחלוף שבעה חודשים וחצי התברר כי דבר לא נעשה בנידון (בג"ץ נאלץ להקציב זמן נוסף לפינוי, ובהמשך הדבר בוצע).
סוג אחר של אי קיום, נפוץ יותר, הוא מה שד"ר אהרונסון מגדיר "גרירת רגליים". במקרים כאלה המדינה לא מתעלמת מההחלטה, ולכאורה גם לא מערערת על מהותה, אלא רק מבקשת זמן נוסף כדי לבצע אותה. בפועל, קובע אהרונסון, במקרים רבים הבקשות הללו הן למעשה אסטרטגיה מתוחכמת שמפעילה המדינה. בקשת הדחייה מגיעה רק זמן קצר לפני תום המועד שהוקצב, וכך בית המשפט ניצב בפני איום מרומז שלפיו אי היענות לבקשה תוביל בלית ברירה להפרת הפסיקה. דוגמה כזאת ניתן למצוא בפסיקה של בג"ץ מ־2014 שקבעה כי יש לפנות בתים בהתנחלות עמונה בתוך שנתיים. לקראת סוף התקופה, המדינה הגישה בקשה לדחיית הביצוע בשבעה חודשים נוספים, ובג"ץ דחה את הבקשה ומתח ביקורת על הפרקטיקה הזאת. "עלינו להישמר ממצב שבו בקשות להארכת מועד לביצועם של פסקי דין בסוגיות מסוימות תהפוכנה למעין מנהג קבוע", נכתב בהחלטה. "עלינו להיזהר פן מועדים שנקבעו בפסק דין יהפכו להמלצה". בסופו של דבר קיבלה המדינה דחייה בת 45 יום בלבד, ולאחריה בוצע הפינוי.
סוגייה שטרם הוכרעה
ומה אם כלו כל הקיצים? מה אם רשות ציבורית או נבחר ציבור יתייצבו בגלוי ויודיעו שהם את ההחלטה הזאת לא מקיימים? לכאורה, האמצעי המיידי שעומד לרשות בבג"ץ הוא שימוש בסעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט שקובע כי לבתי המשפט תהא הסמכות להטיל קנס או אף מאסר על מי שאינו ממלא הכרעה או צו שיפוטי. אין ספק שכשמדובר באדם פרטי זה מה שנעשה, אבל מה קורה כשזאת המדינה? ד"ר אהרונסון הסביר לנו כי "ברמה הפורמלית, דיני הביזיון יכולים לפעול נגד פקידי ציבור ואפילו נגד נבחרי ציבור. כלומר, ניתן להטיל על גורם כזה קנס או מאסר לפי פקודת ביזיון בית המשפט". אולם, לדבריו, בפסיקה טרם הוכרעה השאלה האם ניתן לנקוט סנקציות לפי פקודת ביזיון בית משפט נגד המדינה. "ישנו קושי מיוחד בכך שבג"ץ יטיל סנקציות מכוח הפקודה, שכן על בג"ץ אין ערעור. כלומר, במקרה כזה עשויים להטיל סנקציות כבדות על אדם בלי שתהיה לו זכות ערעור".
אבל זאת, הוא מודה, לא הבעיה העיקרית. "המישור החשוב ביותר הוא המישור הפוליטי. בית המשפט לא רוצה להיות במקום בו בגלל ביזיון בית המשפט הוא שולח ראש ממשלה או שר לכלא או מטיל עליהם קנס אישי". מה עוד, שכפי שמציין ד"ר אהרונסון, נראה שבהקשרים הפוליטיים האפקטיביות של הכלי הזה היא ממילא מוגבלת יותר. עד כמה מוגבלת? ניתן רק לקוות שאת התשובה לכך לא נגלה בקרוב.
לקריאה נוספת:
● אורי אהרונסון: אי-קיום החלטות בג"ץ ככשל מוסדי: הצעה למודל של אכיפה שיפוטית
● רבקה ווייל: הלכת יולי אדלשטיין וכרונולוגיית יחסי הכוחות בין הכנסת לממשלה בישראל
● פסק הדין ב"בג"ץ אדלשטיין": התנועה לאיכות השלטון נ. יו"ר הכנסת בפועל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
