העביר מניות לאחיו ללא תמורה, הגרושה תבעה מחצית. מה קבע ביהמ"ש?

האם מניות החברה שבבעלותו, שהעביר הבעל לאחיו במהלך הנישואים, נעשתה בתום-לב - או שמא מדובר בהעברה פיקטיבית לצורך הברחת החברה מאיזון המשאבים שנערך בין הבעל לאישה בעת הגירושים? בשאלה זאת דן בית המשפט לענייני משפחה בקריות במשך 12 שנה • מה נפסק בסופו של דבר?

חשיפת הבעלים האמיתיים של חברה בע''מ בזמן גירושים / צילום: Shutterstock
חשיפת הבעלים האמיתיים של חברה בע''מ בזמן גירושים / צילום: Shutterstock

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

האם מניות החברה שבבעלותו, שהעביר הבעל לאחיו במהלך הנישואים, נעשתה בכנות ובתום-לב - או שמא מדובר בהעברה פיקטיבית לצורך הברחת החברה מאיזון המשאבים שנערך בין הבעל לאישה בעת הגירושים? בשאלה זאת דן בית המשפט לענייני משפחה בקריות במשך 12 שנה, עת עסק בפירוק הנישואים של זוג לאחר 20 שנה. 

העביר לגרושתו את הבית כדי לברוח מנושים, והיא סירבה להחזיר. מה קבע בית המשפט?
21 שנה אחרי שהתגרשו: האם אישה תקבל חצי ממניותיו של בעלה באגד?
בכיר בפירמת עורכי דין התגרש. הסכסוך הוליד פסיקה חדשנית

הבעל הקים את החברה בשנת 1989. שלוש שנים מאוחר יותר נישאו בני הזוג, ובשנת 1999 הבעל העביר לאחיו את מרבית מניות החברה ללא תמורה. בשנת 2009 הבעל העביר לאח גם את המניה הבודדת שהותיר בידיו, והפך לכאורה לעובד שכיר בלבד בחברה.

בשנת 2012, עת החליטו בני הזוג להתגרש, האישה תבעה בכל זאת לקבל מחצית משווי החברה, מעל ל-4 מיליון שקל, בטענה כי העברת המניות נעשתה למראית עין רישומית בלבד, אולם במציאות הבעל המשיך לשמש כבעלים בפועל לאורך כל השנים.

כדי לדעת אם העברת מניות היא אותנטית או פיקטיבית, נקבעו בפסיקה שורה של מבחנים, אשר בהתקיימם, הם עלולים לעורר חשד להעברה למראית עין, והצטברותם יחד מעידה על קיומם של "אותות מרמה". המבחנים שמחזקים את החשד למרמה הם: קיומם של קשרים בין מעביר המניות למקבלן, חשש של המעביר מפני תביעות שיוגשו נגדו ויעמידו את החברה או את הבעלות בה בסיכון, חשאיות והסתרה של מעשה העברת המניות, ושמירה של קשרים בין המעביר לחברה מעבר לתעסוקה כשכיר. 

הבעל החליף מספר גרסאות 

במקרה הזה הבעל החליף מספר גרסאות ביחס להעברת המניות. בתחילת ההליכים הוא טען כי העביר את המניות לאחיו מאחר שרדפו אחריו נושים; מאוחר יותר הסביר את ההעברה בטענה כי הוא עצמו משך כספים מהחברה בהיקף שלא יכול היה להשיבם; ובגרסה שלישית טען כי מסר את הבעלות בחברה מאחר שהייתה בהפסדים. שינוי הגרסאות בודואי שמוסיף לאותות המרמה הקבועות בפסיקה, מקל וחומר שעובדתית הוכח כי אף אחת מהן לא הייתה נכונה.

רואה חשבון שמונה לבחינת הקשר בין הבעל לחברה לאחר העברת המניות זיהה סימנים רבים המעידים על כך שהבעל לא היה שכיר רגיל בחברה: הוא לא החתים שעון נוכחות בניגוד לשאר השכירים בחברה; שכרו החודשי היה זהה לשכרו של האח שהתיימר להיות הבעלים והמנהל; ומאוחר יותר הבעל החליט בעצמו להקטין את שכרו לצורכי מאבקו המשפטי באישה. הבעל גם לא ידע להסביר מדוע בהיותו לכאורה עובד שכיר לאורך כל-כך הרבה שנים, הוא המשיך להגיש דוחות שנתיים למס הכנסה כעצמאי.

עוד מצא המומחה סימנים לערבוב בין כספים פרטיים של בני הזוג לכספי החברה. מהנתונים עלה כי הבעל שיעבד את ביתם של בני הזוג לטובת הלוואה שנלקחה מהבנק והופקדה בחשבון החברה, ואילו הבעל טען את היפוכו של דבר, שהמשכנתה ניטלה לצורכי שיפוץ ביתם של בני הזוג, והחזר התשלומים נעשה על-ידי החברה. כך או כך, שתי הגרסאות מעידות על קשר של בעלות בין הבעל לחברה. בנוסף לכל אלה, גם חקירת האח, שהתיימר להיות הבעלים הבלעדי, העלתה כי הוא לא מתמצה בנתונים בסיסיים ומהותיים אודות החברה, כפי שהיה מצופה מהבעלים.

בשורה התחתונה, בית המשפט השתכנע כי העברת המניות בחברה מהבעל לאחיו נעשתה למראית עין בלבד, ולכן היא בטלה, והמשמעות היא שהאישה זכאית למחצית משווי החברה.

בנוסף חייב בית המשפט את הבעל ואת אחיו לשלם לאישה הוצאות משפט חריגות בסך של 200 אלף שקל, לאור התנהלותם חסרת תום-הלב וגרירת ההליך המשפטי על פני שנים כה רבות.